העיתון דה מארקר פירסם כתבה רחבה אודות חברי לדרך, אריה רוטנברג וחבר נוסף שלו, פרופ’ קרלו שטרנגר, המוציאים לאור ספר בעניינים רלוונטיים לכולנו. כולכם מוזמנים לקרוא וגם להגיב.
הכתבה המלאה: החיים מתחילים בגיל 50. ומתחילים מחדש
הסיפור שלי: מבנקאות ליזמות
האתר של Life Take 2
Technorati Tags: אריה רוטנברג,קרלו שטרנגר,50 פלוס,ספר
יום אחד בחודש אוקטובר 2002 צדה את עיני כתבה מתורגמת מכתב עת אמריקאי.
הכתבה עסקה בשיווק לבני 50 פלוס ודיברה על כך שהעולם העסקי אינו מודע לכך שיש ציבור גדול של צרכנים בעלי אמצעים שצמא לשירותים ומוצרים שיתאימו לצרכיו. שאפילו בארה”ב הגדולה והמובילה בתחומי השיווק והפרסום מזניחים הזדמנות שיווקית ראשונה במעלה – מגזר בני ה-50 פלוס, שהכסף הגדול נמצא בידיו.
קראתי ו”נדלקתי”, ופתאום חזרתי 7 שנים אחורנית, לימים שבהם שימשתי בבנק כממונה על הבנקאות הפרטית, שמיועדת לאוכלוסיה המבוססת. נזכרתי שהרוב המכריע של הלקוחות המבוססים היו בני 50 ומעלה. ועכשיו הסתכלתי סביבי וראיתי גם שמרבית המנהלים הבכירים בחברות ובארגונים הגדולים במשק הם מעל גיל 50 – בבנקים, בחברות הביטוח, ברשתות המזון והפארם, באוניברסיטאות, בקופות החולים. שלא לדבר כמובן, על עולם הפוליטיקה…
דהיינו, אוכלוסיה גדולה מאוד צמאה לתשומת לב – לשירותים שיתאימו לה בפיננסים, בבריאות ובבילוי הפנאי, למידע בנושאים שחשובים לה וחשוב לא פחות: משתוקקת להשתייך לקהילה של אנשים שתיתן לה הזדמנות לפעילויות משותפות בטיולים, בתחביבים ואולי גם בתעסוקה.
סיפרתי לחברי על ה”תגלית” החדשה, והוא, כאיש שיווק מנוסה, התחבר לעניין מיד. אבל כמי שחוו כישלון, ניגשנו לעניין בזהירות רבה. החלטנו לא “לקפוץ למים” לפני שנלמד את הנושא ונבין אם אכן יש בו פוטנציאל עסקי.
את החודשים הבאים השקענו במחקר בישראל ובקריאה ובלימוד מהנעשה בעולם, בעיקר באמצעות האינטרנט. אלה היו גם הצעדים הראשונים שלי בעולם הווירטואלי, שממנו נרתעתי עד אז, ומאז הוא משרת אותי והפך להיות מרכיב חשוב במיזם שהקמנו בהמשך.
ובכן, עברנו את המשוכה הראשונה - התגברנו על משבר הפרישה והחלטנו להשתלב בקריירה חדשה. מה עושים ואיך מחליטים באיזה כיוון לבחור?
המחשבה הראשונה שלי ושל אריה חברי הייתה להתחיל בפעילות שמנצלת את היכולות והניסיון של שנינו. והדרך שבה בחרנו הייתה להקים מיזם לייעוץ שיווקי ותקשורתי לגופים פיננסיים. כך חשבנו לשלב את הניסיון העשיר שלו בפרסום ובשיווק, ואת הניסיון שלי בשיווק בתחום הבנקאות. בחרנו שם למיזם, הנפקנו לעצמנו כרטיס ביקור ויזמנו פגישות עם הנהלות של בנקים, חברות ביטוח, איגוד הבנקים ועוד.
אבל ההצלחה לא האירה לנו פנים. התקבלנו בסבר פנים יפות, התבקשנו להגיש ניירות עמדה והצעות, שלחנו הצעות מפורטות, הוזמנו לפגישות חוזרות, ניהלנו שיחות מעקב - אבל תוצאות מעשיות לא היו.
לכאורה, כישלון. אבל גם בשלב כזה היה חשוב להסיק את המסקנות הנכונות. ראשית, לא לברוח מהמציאות ולא להתביש להודות שטעינו בכיוון שבחרנו. ושנית, להמשיך ולפקוח את העיניים לרעיונות חדשים. לא להרים ידיים ולא לוותר.
ולמען השקיפות המלאה, חשוב לציין שגם לחברי-שותפי וגם לי היו באותו הזמן עיסוקים נוספים. אני שימשתי יו”ר דירקטוריון באחד הבנקים הקטנים, והוא היה מעורב במספר פרויקטים אחרים עם שותפים נוספים. אבל שנינו ידענו כבר אז שעלינו להוסיף ולחפש רעיונות שיהיו בעתיד מוקד לפעילות משותפת.
הכותרת הפעם נשמעת כמו שם של מאמר או ספר מלומד בנושא של פרישה מעבודה. אבל לא לכך התכוונתי.
מניסיון הפרישה שלי, כאשר אדם נקלע לפרישה מאולצת מעבודה, הוא נוטה להתכנס בתוך עצמו, להאשים עולם ומלואו ולהסתובב בהרגשה בלתי נשלטת כמעט של “דפקו אותי”. ובמקרים רבים אכן יש לזה אחיזה במציאות.
במצב זה אנשים מרגישים שהם השקיעו את נשמתם בעבודה, הגיעו להישגים מקצועיים, היו לויאליים לאורך שנים ותרמו רבות למקום העבודה. ובאמת לא מגיע להם שיקטעו את הקריירה שלהם ואת מקור פרנסתם.
אבל השתקעות בהרגשה כזו, שמשלבת האשמה ורחמים עצמיים, אינה מועילה ואף גורמת נזק - ובעיקר לעצמנו. אנחנו מתרפקים על העבר ושוכחים שלפנינו הווה ועתיד עם אין-ספור הזדמנויות. וככל שנוסיף לנבור בחוויית הפרישה הטראומטית, נתעלם מאפשרויות חדשות שעשויות להיפתח לפנינו.
המסקנה המתבקשת היא, וגם זה למדתי מאריה, חברי-שותפי כיום, שיש להניח לעבר ולהסתגל למציאות חדשה, שעשויה להיות אף טובה יותר, או כפי שהוא אמר לי אז, באותה פגישה במסעדה ערב פרישתי: “תשכח את האמנון הקודם. עכשיו אתה אמנון חדש” - ללא תסכולי העבר, עם יכולת להסתכל על העולם בעיניים חדשות, עם סקרנות לגלות הזדמנויות ו”להתרענן” מבחינה מקצועי ואישית.
ותובנה זו מלווה אותי מאז, והיא זו שהובילה אותי לחפש רעיונות עסקיים חדשים וגם להחליף “דיסקט” בהתנהלות המקצועית והאישית שלי.
