הבלוג של אמנון הרציג

במסגרת הרחבת הפעילות הקהילתית שלנו, אנו מעבים גם את פעילות הבלוגים שלנו. במסגרת הזו, אני מזמין את כולכם לגלוש לבלוג החדש, שעלה לאוויר לא מכבר: הבלוג של סמדר (לחצו כאן).

קריאה נעימה!

באמצע חודש ינואר 2005 יצאנו לציבור עם “קלאב 50″ – המסגרת המועדונית המאורגנת הראשונה בישראל לבני 50 פלוס. קדמה לכך עבודת הכנה של יותר מחצי שנה, שכללה בין השאר גיוס עובדים נוספים, בניית אתר אינטרנט רחב-היקף שנועד לשמש ערוץ לגיוס חברים ל”קלאב 50″ ולתקשורת שוטפת איתם.

מה הביא אותנו להקים את “קלאב 50″? יותר ויותר השתכנענו שמה שחסר באמת לאנשים בגילנו הוא כתובת ארגונית, שתקדיש את עצמה להם ולצורכיהם. שתדריך ותכוון אותם איך לנצל טוב יותר את השנים הרבות שמחכות להם – איך ליהנות יותר, איך לנהל חיים בריאים יותר ואיך להבטיח לעצמם יותר ביטחון כלכלי ופיננסי. והגיעו אלינו אין-סוף פניות מאנשים שהיכרנו ושלא היכרנו שנקים מסגרת כזו, וכך החלטנו להפשיל שרוולים ולקפוץ למים…

זו הייתה נקודת המפנה בתולדותיה של חברת “50 פלוס”. הקמנו מערכת חדשה לפי מודל עסקי חדש שלא תכננו מלכתחילה. מצאנו את עצמנו עובדים, במקביל, מול שתי אוכלוסיות: החברות העסקיות שלהן המשכנו לתת שירותי שיווק ופרסום ובני ה-50 פלוס שהחלו להצטרף כחברים ל”קלאב 50″.

וכדי שנוכל לקיים את שתי הפעילויות האלה בו-זמנית, יצרנו ביניהן סינרגיה: עבור החברים ב”קלאב 50″ פיתחנו (בעזרת החברות ששיתפו אתנו פעולה) שירותים והטבות שמותאמים להם. במקביל, אפשרנו לחברות אלה להגיע לאוכלוסיית בני ה-50 פלוס שהצטרפה ל”קלאב 50″ באמצעות פרסום באתר האינטרנט, במגזין שהתחלנו להפיק כמה חודשים לאחר מכן וכן באמצעות תכנית טלוויזיה שתרמנו להפעלתה לקראת סוף 2005.

אלה היו, ללא ספק, שינויים מרחיקי לכת בהשוואה להתנהלות שלנו עד אז. הם הטילו עלינו עומס רב, אחריות גדולה, וגם דרשו מאתנו השקעות כספיות גדולות בהרבה. אבל זו הייתה תחילתה של פריצת הדרך שלנו, שהביאה אותנו לצמיחה ולהישגים.

ההתבטאות האומללה של מנכ”ל אלישרא, יצחק גת, השאירה את כולנו פעורי פה, נדהמים ומאוכזבים. איך יכול מנהל בכיר במשק להכריז בפני ציבור עובדיו שהוא מעדיף עובדים צעירים על פני מבוגרים, או כלשונו: “שחורי שיער עדיפים על כסופי שיער”.

אם הוא באמת חושב שיש יתרון לצעירים על פני המבוגרים, זה מוכיח שתבונתו מועטה הן כאדם והן כמנהל. ואם אמר זאת כדי למצוא חן בעיני העובדים הצעירים, גם זה לא צלח, כי גם הם מבינים, ואף אמרו זאת בקול רם, שגם הם יגיעו תוך זמן לא רב לגיל השיער הכסוף, ומה יהיה גורלם אז?

אסור לנו לעבור על התבטאות זו לסדר היום. ציבור המעסיקים והעובדים צריכים להבין שלבני ה-50 פלוס יש מטען של ידע ונסיון שצעירים יכולים רק לחלום עליו ולשאוף להגיע אליו. הם יגיעו לכך, אבל זה ייקח זמן, ובינתיים עומדים לרשותנו כיום מאות אלפי עובדים בני 50 ומעלה שהם נכס לכל מעביד. ואם מנכ”ל אלישרא לא מבין זאת, ועוד מתבטא באוזני עובדיו כפי שהתבטא, הוא לא ראוי לשמש כמנכ”ל ויש לפטרו.

אנחנו בקלאב 50 החלטנו ליזום עצומה שקוראת לפיטוריו של מנכ”ל אלישרא מתפקידו.

יו”ר קלאב 50, עוזי ברעם, חתום על העצומה, ואנחנו קוראים לכל החברים בקלאב 50 ולכלל בני ה-50 פלוס בישראל שמזדהים עם קריאה זו, לצרף את חתימתם לעצומה (לחתימה לחצו כאן).

ככל שיחתמו עליה יותר אנשים, כך תהיה לכך השפעה לא רק על פיטוריו של המנכ”ל שהתנהגותו ראויה לכל גנאי, אלא גם על החדרת ההכרה בציבור שבני ה-50 פלוס הם עובדים איכותיים, עם יתרונות מובהקים, הן מבחינה מקצועית והן ברמת המוטיבציה שלהם.

יום אחד בחודש אוקטובר 2002 צדה את עיני כתבה מתורגמת מכתב עת אמריקאי.

הכתבה עסקה בשיווק לבני 50 פלוס ודיברה על כך שהעולם העסקי אינו מודע לכך שיש ציבור גדול של צרכנים בעלי אמצעים שצמא לשירותים ומוצרים שיתאימו לצרכיו. שאפילו בארה”ב הגדולה והמובילה בתחומי השיווק והפרסום מזניחים הזדמנות שיווקית ראשונה במעלה – מגזר בני ה-50 פלוס, שהכסף הגדול נמצא בידיו.

קראתי ו”נדלקתי”, ופתאום חזרתי 7 שנים אחורנית, לימים שבהם שימשתי בבנק כממונה על הבנקאות הפרטית, שמיועדת לאוכלוסיה המבוססת. נזכרתי שהרוב המכריע של הלקוחות המבוססים היו בני 50 ומעלה. ועכשיו הסתכלתי סביבי וראיתי גם שמרבית המנהלים הבכירים בחברות ובארגונים הגדולים במשק הם מעל גיל 50 – בבנקים, בחברות הביטוח, ברשתות המזון והפארם, באוניברסיטאות, בקופות החולים. שלא לדבר כמובן, על עולם הפוליטיקה…

דהיינו, אוכלוסיה גדולה מאוד צמאה לתשומת לב – לשירותים שיתאימו לה בפיננסים, בבריאות ובבילוי הפנאי, למידע בנושאים שחשובים לה  וחשוב לא פחות: משתוקקת להשתייך לקהילה של אנשים שתיתן לה הזדמנות לפעילויות משותפות בטיולים, בתחביבים ואולי גם בתעסוקה.

סיפרתי לחברי על ה”תגלית” החדשה, והוא, כאיש שיווק מנוסה, התחבר לעניין מיד. אבל כמי שחוו כישלון, ניגשנו לעניין בזהירות רבה. החלטנו לא “לקפוץ למים” לפני שנלמד את הנושא ונבין אם אכן יש בו פוטנציאל עסקי.

את החודשים הבאים השקענו במחקר בישראל ובקריאה ובלימוד מהנעשה בעולם, בעיקר באמצעות האינטרנט. אלה היו גם הצעדים הראשונים שלי בעולם הווירטואלי, שממנו נרתעתי עד אז, ומאז הוא משרת אותי והפך להיות מרכיב חשוב במיזם שהקמנו בהמשך.

ובכן, עברנו את המשוכה הראשונה - התגברנו על משבר הפרישה והחלטנו להשתלב בקריירה חדשה. מה עושים ואיך מחליטים באיזה כיוון לבחור?

המחשבה הראשונה שלי ושל אריה חברי הייתה להתחיל בפעילות שמנצלת את היכולות והניסיון של שנינו. והדרך שבה בחרנו הייתה להקים מיזם לייעוץ שיווקי ותקשורתי לגופים פיננסיים. כך חשבנו לשלב את הניסיון העשיר שלו בפרסום ובשיווק, ואת הניסיון שלי בשיווק בתחום הבנקאות. בחרנו שם למיזם, הנפקנו לעצמנו כרטיס ביקור ויזמנו פגישות עם הנהלות של בנקים, חברות ביטוח, איגוד הבנקים ועוד.

אבל ההצלחה לא האירה לנו פנים. התקבלנו בסבר פנים יפות, התבקשנו להגיש ניירות עמדה והצעות, שלחנו הצעות מפורטות, הוזמנו לפגישות חוזרות, ניהלנו שיחות מעקב - אבל תוצאות מעשיות לא היו.

לכאורה, כישלון. אבל גם בשלב כזה היה חשוב להסיק את המסקנות הנכונות. ראשית, לא לברוח מהמציאות ולא להתביש להודות שטעינו בכיוון שבחרנו. ושנית, להמשיך ולפקוח את העיניים לרעיונות חדשים. לא להרים ידיים ולא לוותר.

ולמען השקיפות המלאה, חשוב לציין שגם לחברי-שותפי וגם לי היו באותו הזמן עיסוקים נוספים. אני שימשתי יו”ר דירקטוריון באחד הבנקים הקטנים, והוא היה מעורב במספר פרויקטים אחרים עם שותפים נוספים. אבל שנינו ידענו כבר אז שעלינו להוסיף ולחפש רעיונות שיהיו בעתיד מוקד לפעילות משותפת.

הקושי הגדול ביותר של מי ששימש מנהל בכיר בארגון גדול הוא המעבר מ”חיי שררה” למציאות חדשה לגמרי.

פתאום נדרשתי לדאוג לרחיצת המכונית, לקחת אותה לטיפול תקופתי או לתיקונים במוסך. התברר לי מהא מאוד שזה לא הצד החזק לי – המכונית נשארה  מזהמת תקופות ארוכות, וקרה שגם שכחתי לחדש במועד את רישיון הרכב…

וכשהתחלתי את דרכי החדשה בעולם העסקים, מצאתי את עצמי מתקשר בטלפון ללא עזרתה של מזכירה ומנהל בעצמי את יומני הטלפון והפגישות. ומהר מאוד התברר לי גם שהמנהלים והעובדים שהתחלתי לשחר לפתחם כדי לבדוק אפשרויות של שיתוף פעולה עסקי, היו כפופים בשתי רמות ואף יותר משל אלה של הקולגות שלי בחברות אחרות שאתם היה לי קשר בעבר.

וכאן נדרשה החלפת הדיסקט. נדרשה הבנה שבמציאות החדשה שבה אני רוצה להיות אדון לעצמי, לפתח יזמות משלי, לא עומד לרשותי צוות של מזכירות, מנהלי רכב ועוזרים. עלי “ללכלך את הידיים” ולטפל בעצמי בכל מה שדרוש כדי לקדם את הפעילות החדשה שלי.

בהמשך הדרך נתקלתי במנהלים בכירים במעמדי שפרשו מעבודתם ולא רצו, או לא יכלו, להתנתק מהרגלי הנוחות של תפקידיהם הקודמים. הם חיפשו בשוק משרות במעמד דומה, מבחינת סמכות, אחריות ותנאי עבודה, ולא הסתגלו למציאות שבה הם לא מבוקשים לתפקידים בכירים. הם גם לא ראו את עצמם פונים לקריירה עצמאית שבשלב ראשון אין בה, מטבע הדברים, ההילה והתנאים שהיו לחם חוקם בעבר. כל האנשים האלה סחבו אתם מנות גדושות של תסכול ומרירות במשך תקופה ארוכה. הם פשוט לא הצליחו “להחליף דיסקט”. כמה חבל.

עוד אני שקוע במשבר של ערב פרישה מאולצת מעבודתי, מתקשר אלי אריה רוטנברג - קולגה וחבר, שהיה אחד הבעלים של משרד הפרסום הגדול בארץ. עבדנו במשך שנים יחד - אני כמנהל השיווק בבנק הגדול, והוא כמשרד הפרסום של הבנק. חיבבנו וכיבדנו זה את זה והמשכנו לשמור על קשר גם לאחר שנפרדו דרכינו המקצועיות, כשעברתי לתפקיד אחר בבנק.

ושיחת הטלפון הולידה ארוחת צהריים, ובאותה פגישה הציע לי אריה שכאשר אפרוש מהבנק, נחפש לעשות משהו חדש יחד. הוא עמד אז בסיום תהליך של מכירת הבעלות שלו במשרד הפרסום ושנינו נמצאנו על פרשת דרכים. אמנם הוא כבר היה פעיל, במיזמים חדשים, אבל היה לו עניין לשתף אתי פעולה, ואולי גם לעזור לי להסתכל קדימה ולתכנן לעצמי עתיד מקצועי חדש. על כך אהיה אסיר תודה לו כל חיי.

ומכאן עלו שתי תובנות מאוד חשובות בעיני: האחת, המשבר של פרישה מאולצת מעבודה הוא קשה. אין ספק בכך. אבל הוא גם הזדמנות בלתי רגילה. ועל כך אכתוב בהמשך.

והתובנה השנייה - חברים הם מקור לא אכזב לתמיכה, לעידוד ולעזרה. אבל יותר מכך, חבר יכול ליצור עבורנו הזדמנות יחידה מסוגה להשתלב בקריירה חדשה. אפשר להפוך את ההיכרות והאמון ההדדי לבסיס לפיתוח עסק משותף. שהרי כבר אמרו חכמים כי “טובים השניים מן האחד”.

ואם אפשר לחבר ידע, ניסיון ויצירתיות של שני אנשים (או יותר) שמכירים זה את זה וסומכים זה על זה - ההצלחה כמעט מובטחת וההנאה בוודאי ובוודאי.