הבלוג של אמנון הרציג

במסגרת הרחבת הפעילות הקהילתית שלנו, אנו מעבים גם את פעילות הבלוגים שלנו. במסגרת הזו, אני מזמין את כולכם לגלוש לבלוג החדש, שעלה לאוויר לא מכבר: הבלוג של סמדר (לחצו כאן).

קריאה נעימה!

באמצע חודש ינואר 2005 יצאנו לציבור עם “קלאב 50″ – המסגרת המועדונית המאורגנת הראשונה בישראל לבני 50 פלוס. קדמה לכך עבודת הכנה של יותר מחצי שנה, שכללה בין השאר גיוס עובדים נוספים, בניית אתר אינטרנט רחב-היקף שנועד לשמש ערוץ לגיוס חברים ל”קלאב 50″ ולתקשורת שוטפת איתם.

מה הביא אותנו להקים את “קלאב 50″? יותר ויותר השתכנענו שמה שחסר באמת לאנשים בגילנו הוא כתובת ארגונית, שתקדיש את עצמה להם ולצורכיהם. שתדריך ותכוון אותם איך לנצל טוב יותר את השנים הרבות שמחכות להם – איך ליהנות יותר, איך לנהל חיים בריאים יותר ואיך להבטיח לעצמם יותר ביטחון כלכלי ופיננסי. והגיעו אלינו אין-סוף פניות מאנשים שהיכרנו ושלא היכרנו שנקים מסגרת כזו, וכך החלטנו להפשיל שרוולים ולקפוץ למים…

זו הייתה נקודת המפנה בתולדותיה של חברת “50 פלוס”. הקמנו מערכת חדשה לפי מודל עסקי חדש שלא תכננו מלכתחילה. מצאנו את עצמנו עובדים, במקביל, מול שתי אוכלוסיות: החברות העסקיות שלהן המשכנו לתת שירותי שיווק ופרסום ובני ה-50 פלוס שהחלו להצטרף כחברים ל”קלאב 50″.

וכדי שנוכל לקיים את שתי הפעילויות האלה בו-זמנית, יצרנו ביניהן סינרגיה: עבור החברים ב”קלאב 50″ פיתחנו (בעזרת החברות ששיתפו אתנו פעולה) שירותים והטבות שמותאמים להם. במקביל, אפשרנו לחברות אלה להגיע לאוכלוסיית בני ה-50 פלוס שהצטרפה ל”קלאב 50″ באמצעות פרסום באתר האינטרנט, במגזין שהתחלנו להפיק כמה חודשים לאחר מכן וכן באמצעות תכנית טלוויזיה שתרמנו להפעלתה לקראת סוף 2005.

אלה היו, ללא ספק, שינויים מרחיקי לכת בהשוואה להתנהלות שלנו עד אז. הם הטילו עלינו עומס רב, אחריות גדולה, וגם דרשו מאתנו השקעות כספיות גדולות בהרבה. אבל זו הייתה תחילתה של פריצת הדרך שלנו, שהביאה אותנו לצמיחה ולהישגים.

השבוע ציינו אירוע מיוחד: חברת “מגדל” שהיא מהגופים הפיננסיים הגדולים בארץ, הצטרפה אלינו כשותפה. “מגדל” פנתה אלינו ביוזמתה לפני מספר חודשים והציעה להצטרף אלינו כדי שנתרום לפעילות שלה בקרב לקוחותיה בגילאי 50 ו-60 פלוס.

זוהי ללא ספק נקודת מפנה בהתפתחות של ”קלאב 50″. השתלבותו של גוף בסדר גודל כזה תיתן תנופה לפעילות שלנו ותאפשר לנו לקדם נושאים נוספים עבור החברים בארגון ולהמשיך ולהרחיב את מעגל החברים שלנו.

אבל מעבר לכך, התחושה שלי ושל חברי שיחד הקמנו את “קלאב 50″ היא של סיפוק ואפילו גאווה על כך שהרעיון שלנו התגבש וקיבל צורה ועכשיו גם זכה להכרה. ההתארגנות שנועדה לקדם את האינטרסים של בני ה-50 פלוס מוכיחה את עצמה לא רק בקרב אוכלוסייה זו, אלא גם במגזר העסקי, שמוכן להשקיע מכספו כדי להיות חלק ממהלך זה ואף לתרום לקידומו. ראשי חברת “מגדל” ציינו בפנינו שהם גאים בשותפות זו ושהם עקבו אחרי הפעילות שלנו מתחילתה מתוך עניין להשתלב בה לאחר שתוכיח את עצמה. וכך אמנם עשו.

לא חגגנו את האירוע וגם לא “רצנו לספר לחבר’ה”. אבל כל אחד מאתנו הרגיש בלבו פנימה תחושה של הקלה וגם של סיפוק מכך שהוכחנו לעצמנו ולאחרים שהמסע שהתחלנו בו לפני מספר שנים מוביל, ככל הנראה, בנתיב הנכון בדרך להשגת היעדים שהצבנו לעצמנו.

וכמו שקורה במקרים רבים, וגם זה לקח שראוי לזכור – הלקוחות הראשונים שגייסנו לשורותינו היו מנהלים שהיכרנו מהגלגול המקצועי הקודם: מנכ”ל חברת אינטרנט גדולה, מנהל שיווק של רשת מלונות גדולה, מנהל יקבי יין, מנהלת שיווק של בנק גדול, מנכ”ל חברה שמפתחת תוכנות לחיזוק הזיכרון ומנכ”ל של רשת למכשירי שמיעה.

אני מכיר טובה לכל אחד ואחד מהלקוחות הללו, שחלקם ממשיכים לפעול בשיתוף פעולה אתנו עד היום. הם “הימרו” עלינו בתחילת דרכנו, למרות שעדיין לא היו לנו הצלחות מוכחות. ויותר מזה – הם לא חששו להצטייר כמזוהים עם מגזר ה-50 פלוס. ובכך היו גם הם במובן מסוים פורצי דרך.

ובינתיים הצטרפו אלינו עוד חברים-שותפים: עוזי ברעם, ששימש בעבר שר וחבר כנסת, וצבי (שישקו), חברו ושותפו של אריה במשרד הפרסום שהקימו בשעתו יחד. וכך קיבלנו כוח חיזוק רציני גם מקצועית וגם בקשרים והיכרויות. אריה ואני המשכנו להוביל את החברה, אבל הצטרפותם של שני חברינו נתנה לנו גם עידוד מוראלי וגם פתחה בפנינו דלתות בחברות ובגופים שעד אז היו סגורים בפנינו.

תוך מספר חודשים, בשורת ה-50 פלוס הגיעה באמצעותנו לגופים רבים, ולקוחות נוספים הצטרפו לשורותינו – חברת ביטוח גדולה, בנק נוסף,חברות נוספות בתחום הבריאות, סוכנות נסיעות גדולה ואחרים.

בינתיים גם התחלנו להתרחב. צירפנו אלינו עובדים נוספים ונצרכנו למשרד גדול יותר. וכך מצאנו את עצמנו עוברים למשרדים רחבי ידיים, שתוך זמן לא רב אוישו בעשרות עובדים. בעזרתם הפכנו מסטארטאפּ של שני חברים לגוף עסקי שמעסיק כיום למעלה מ-50 עובדים.

יש כמה דרכים להקים עסק חדש. הדרך המקובלת היא לבנות אסטרטגיה ותוכנית עסקית למימושה מתוך ראייה רחבה של חזון עתידי חובק עולם. וזו גם הדרך שמתאימה לאופי שלי.

למרות זאת, בחרנו בדרך אחרת. אולי כדי לא לחזור ולהתאכזב מכישלון, אולי החשש מלהיכנס להשקעות כספיות שלא יניבו פירות  ואולי גם הניסיון העסקי של אריה חברי, שהפך בינתיים לשותפי. הוא כבר התנסה בהקמת עסק עצמאי, משרד פרסום, והוא למד על בשרו את הקשיים שאתם מתמודד עסק עצמאי – עם לקוחות, עם עובדים, עם הרשויות ועוד.

ולכן, התחלת הדרך הייתה צנועה. החלטנו להתמקד בייעוץ שיווקי לחברות שמעוניינות לחדור למגזר בני ה-50 פלוס, להתבסס על הניסיון המקצועי של שנינו ולא להעסיק בשלב הראשון עובדים נוספים שכרוכים בהוצאות וב”כאב ראש”.

וכאן נכון לנו האתגר הגדול הראשון כסטארט-אפּ: השוק העסקי של שנת 2003 לא הכיר כלל בחשיבותו של מגזר בני ה-50 פלוס. רוב החברות שאתן נפגשנו – אם הסכימו בכלל להיפגש אתנו – נרתעו מפעילות שיווקית שמתמקדת בבני 50 פלוס. היו כאלה שלא הכירו בחשיבותם ככוח כלכלי, ואחרים חששו “ללכלך” ו”להזקין” את המותג שלהן.

וכך מצאנו את עצמנו מכתתים רגליים בקמפיין לטובת בני ה-50 פלוס. זו הייתה תחילתו של קמפיין, שאנחנו מנהלים מאז ועד היום, שמטרתו להחדיר לתודעתם של העולם העסקי והממשלתי ושל הציבור הרחב שבני ה-50 פלוס הם בעלי צרכים מיוחדים שנגזרים מהשלב בחיים שאליו הגיעו ושיש צורך לספק צרכים אלה על ידי פתרונות מיוחדים שהולמים אותם.

אני שמח שבמידה רבה כתוצאה מהפעילות שלנו, ההכרה בכך התחילה לחלחל, והיא גדלה עם הזמן, אם כי עדיין דרך ארוכה לפנינו.

יום אחד בחודש אוקטובר 2002 צדה את עיני כתבה מתורגמת מכתב עת אמריקאי.

הכתבה עסקה בשיווק לבני 50 פלוס ודיברה על כך שהעולם העסקי אינו מודע לכך שיש ציבור גדול של צרכנים בעלי אמצעים שצמא לשירותים ומוצרים שיתאימו לצרכיו. שאפילו בארה”ב הגדולה והמובילה בתחומי השיווק והפרסום מזניחים הזדמנות שיווקית ראשונה במעלה – מגזר בני ה-50 פלוס, שהכסף הגדול נמצא בידיו.

קראתי ו”נדלקתי”, ופתאום חזרתי 7 שנים אחורנית, לימים שבהם שימשתי בבנק כממונה על הבנקאות הפרטית, שמיועדת לאוכלוסיה המבוססת. נזכרתי שהרוב המכריע של הלקוחות המבוססים היו בני 50 ומעלה. ועכשיו הסתכלתי סביבי וראיתי גם שמרבית המנהלים הבכירים בחברות ובארגונים הגדולים במשק הם מעל גיל 50 – בבנקים, בחברות הביטוח, ברשתות המזון והפארם, באוניברסיטאות, בקופות החולים. שלא לדבר כמובן, על עולם הפוליטיקה…

דהיינו, אוכלוסיה גדולה מאוד צמאה לתשומת לב – לשירותים שיתאימו לה בפיננסים, בבריאות ובבילוי הפנאי, למידע בנושאים שחשובים לה  וחשוב לא פחות: משתוקקת להשתייך לקהילה של אנשים שתיתן לה הזדמנות לפעילויות משותפות בטיולים, בתחביבים ואולי גם בתעסוקה.

סיפרתי לחברי על ה”תגלית” החדשה, והוא, כאיש שיווק מנוסה, התחבר לעניין מיד. אבל כמי שחוו כישלון, ניגשנו לעניין בזהירות רבה. החלטנו לא “לקפוץ למים” לפני שנלמד את הנושא ונבין אם אכן יש בו פוטנציאל עסקי.

את החודשים הבאים השקענו במחקר בישראל ובקריאה ובלימוד מהנעשה בעולם, בעיקר באמצעות האינטרנט. אלה היו גם הצעדים הראשונים שלי בעולם הווירטואלי, שממנו נרתעתי עד אז, ומאז הוא משרת אותי והפך להיות מרכיב חשוב במיזם שהקמנו בהמשך.

הכותרת הפעם נשמעת כמו שם של מאמר או ספר מלומד בנושא של פרישה מעבודה. אבל לא לכך התכוונתי.

מניסיון הפרישה שלי, כאשר אדם נקלע לפרישה מאולצת מעבודה, הוא נוטה להתכנס בתוך עצמו, להאשים עולם ומלואו ולהסתובב בהרגשה בלתי נשלטת כמעט של “דפקו אותי”. ובמקרים רבים אכן יש לזה אחיזה במציאות.

במצב זה אנשים מרגישים שהם השקיעו את נשמתם בעבודה, הגיעו להישגים מקצועיים, היו לויאליים לאורך שנים ותרמו רבות למקום העבודה. ובאמת לא מגיע להם שיקטעו את הקריירה שלהם ואת מקור פרנסתם.

אבל השתקעות בהרגשה כזו, שמשלבת האשמה ורחמים עצמיים, אינה מועילה ואף גורמת נזק - ובעיקר לעצמנו. אנחנו מתרפקים על העבר ושוכחים שלפנינו הווה ועתיד עם אין-ספור הזדמנויות. וככל שנוסיף לנבור בחוויית הפרישה הטראומטית, נתעלם מאפשרויות חדשות שעשויות להיפתח לפנינו.

המסקנה המתבקשת היא, וגם זה למדתי מאריה, חברי-שותפי כיום, שיש להניח לעבר ולהסתגל למציאות חדשה, שעשויה להיות אף טובה יותר, או כפי שהוא אמר לי אז, באותה פגישה במסעדה ערב פרישתי: “תשכח את האמנון הקודם. עכשיו אתה אמנון חדש” - ללא תסכולי העבר, עם יכולת להסתכל על העולם בעיניים חדשות, עם סקרנות לגלות הזדמנויות ו”להתרענן” מבחינה מקצועי ואישית.

ותובנה זו מלווה אותי מאז, והיא זו שהובילה אותי לחפש רעיונות עסקיים חדשים וגם להחליף “דיסקט” בהתנהלות המקצועית והאישית שלי.

עוד אני שקוע במשבר של ערב פרישה מאולצת מעבודתי, מתקשר אלי אריה רוטנברג - קולגה וחבר, שהיה אחד הבעלים של משרד הפרסום הגדול בארץ. עבדנו במשך שנים יחד - אני כמנהל השיווק בבנק הגדול, והוא כמשרד הפרסום של הבנק. חיבבנו וכיבדנו זה את זה והמשכנו לשמור על קשר גם לאחר שנפרדו דרכינו המקצועיות, כשעברתי לתפקיד אחר בבנק.

ושיחת הטלפון הולידה ארוחת צהריים, ובאותה פגישה הציע לי אריה שכאשר אפרוש מהבנק, נחפש לעשות משהו חדש יחד. הוא עמד אז בסיום תהליך של מכירת הבעלות שלו במשרד הפרסום ושנינו נמצאנו על פרשת דרכים. אמנם הוא כבר היה פעיל, במיזמים חדשים, אבל היה לו עניין לשתף אתי פעולה, ואולי גם לעזור לי להסתכל קדימה ולתכנן לעצמי עתיד מקצועי חדש. על כך אהיה אסיר תודה לו כל חיי.

ומכאן עלו שתי תובנות מאוד חשובות בעיני: האחת, המשבר של פרישה מאולצת מעבודה הוא קשה. אין ספק בכך. אבל הוא גם הזדמנות בלתי רגילה. ועל כך אכתוב בהמשך.

והתובנה השנייה - חברים הם מקור לא אכזב לתמיכה, לעידוד ולעזרה. אבל יותר מכך, חבר יכול ליצור עבורנו הזדמנות יחידה מסוגה להשתלב בקריירה חדשה. אפשר להפוך את ההיכרות והאמון ההדדי לבסיס לפיתוח עסק משותף. שהרי כבר אמרו חכמים כי “טובים השניים מן האחד”.

ואם אפשר לחבר ידע, ניסיון ויצירתיות של שני אנשים (או יותר) שמכירים זה את זה וסומכים זה על זה - ההצלחה כמעט מובטחת וההנאה בוודאי ובוודאי.

לפני 5 שנים, בלי שחלמתי על כך מעולם ובניגוד לכל מהלך חיי, הפכתי ליזם, “לסטארטאפיסט” - ומאז אני נהנה מכל רגע. על הפרק הזה בחיי המקצועיים עם כל התובנות שצברתי ואני ממשיך לצבור יום-יום אכתוב בבלוג שלי

בני ה-50 פלוס של היום שונים מאוד מהוריהם כשהיו בגילם. בעוד שההורים ראו לנגד עיניהם סיום של קריירה, כניסה לשלב ה”זִקנה”, אנחנו מתייחסים לפרק זה בחיינו כאל הזדמנות חדשה. אנחנו, בני ה-50 פלוס, רואים לנגד עינינו עוד 30 שנים ויותר שבהן נוכל לפתח ולהגשים מאוויים ותוכניות, לחוות חוויות ו”לעשות לעצמנו”, בעיקר לעצמנו.

להכרה הזאת הגעתי לפני 5 שנים בדיוק, כשנאלצתי לפרוש בגיל 57 מתפקיד בכיר כחבר הנהלה בבנק הפועלים. משבר הפרישה היה לא קל, אבל כבר אז הרגשתי שניתנת לי גם הזדמנות, הזדמנות לעשות דברים שעד אז היו בגדר חלומות, שלא היה לי זמן וראש פנוי לממש – כמו להשתתף בחפירות ארכאולוגיות, כמו ללמוד ליצור כלי קרמיקה.

ואכן, אלה היו הדברים הראשונים שעשיתי אז, מיד אחרי הפרישה. ועד היום משמשים אותנו ואת חברינו כוסות, קערות וכלי קרמיקה אחרים מעשה ידי להתפאר…

והחלטה נוספת שקיבלתי אז, לפני 5 שנים, הייתה שאינני רוצה לעזוב את מעגל העבודה והעשייה. שעדיין לא הגיע הזמן לפרוש. שאני רוצה להוסיף ולתת ביטוי לכישורים ולניסיון שצברתי ולממש את עצמי מבחינה מקצועית. אבל הפעם לא כשכיר, כפי שהייתי כל חיי המקצועיים, אלא כעצמאי.

וכך, בלי שחלמתי על כך מעולם ובניגוד לכל מהלך חיי, הפכתי ליזם, “לסטארטאפיסט”, ומאז אני נהנה מכל רגע.

ועל הפרק הזה בחיי המקצועיים עם כל התובנות שצברתי ואני ממשיך לצבור יום-יום אכתוב בשבועות ובחודשים הבאים. אני עושה זאת לא רק בשבילי, אלא גם עבור כל מי שמצאו או ימצאו עצמם במצב דומה לשלי. אני מניח שהם יוכלו ללמוד ואולי גם ליישם כמה מהלקחים שהפקתי, לעתים בדרך הקשה. ואם זה יקרה, ארגיש שבאתי על שכרי.