הבלוג של אמנון הרציג

הקושי הגדול ביותר של מי ששימש מנהל בכיר בארגון גדול הוא המעבר מ”חיי שררה” למציאות חדשה לגמרי.

פתאום נדרשתי לדאוג לרחיצת המכונית, לקחת אותה לטיפול תקופתי או לתיקונים במוסך. התברר לי מהא מאוד שזה לא הצד החזק לי – המכונית נשארה  מזהמת תקופות ארוכות, וקרה שגם שכחתי לחדש במועד את רישיון הרכב…

וכשהתחלתי את דרכי החדשה בעולם העסקים, מצאתי את עצמי מתקשר בטלפון ללא עזרתה של מזכירה ומנהל בעצמי את יומני הטלפון והפגישות. ומהר מאוד התברר לי גם שהמנהלים והעובדים שהתחלתי לשחר לפתחם כדי לבדוק אפשרויות של שיתוף פעולה עסקי, היו כפופים בשתי רמות ואף יותר משל אלה של הקולגות שלי בחברות אחרות שאתם היה לי קשר בעבר.

וכאן נדרשה החלפת הדיסקט. נדרשה הבנה שבמציאות החדשה שבה אני רוצה להיות אדון לעצמי, לפתח יזמות משלי, לא עומד לרשותי צוות של מזכירות, מנהלי רכב ועוזרים. עלי “ללכלך את הידיים” ולטפל בעצמי בכל מה שדרוש כדי לקדם את הפעילות החדשה שלי.

בהמשך הדרך נתקלתי במנהלים בכירים במעמדי שפרשו מעבודתם ולא רצו, או לא יכלו, להתנתק מהרגלי הנוחות של תפקידיהם הקודמים. הם חיפשו בשוק משרות במעמד דומה, מבחינת סמכות, אחריות ותנאי עבודה, ולא הסתגלו למציאות שבה הם לא מבוקשים לתפקידים בכירים. הם גם לא ראו את עצמם פונים לקריירה עצמאית שבשלב ראשון אין בה, מטבע הדברים, ההילה והתנאים שהיו לחם חוקם בעבר. כל האנשים האלה סחבו אתם מנות גדושות של תסכול ומרירות במשך תקופה ארוכה. הם פשוט לא הצליחו “להחליף דיסקט”. כמה חבל.

הכותרת הפעם נשמעת כמו שם של מאמר או ספר מלומד בנושא של פרישה מעבודה. אבל לא לכך התכוונתי.

מניסיון הפרישה שלי, כאשר אדם נקלע לפרישה מאולצת מעבודה, הוא נוטה להתכנס בתוך עצמו, להאשים עולם ומלואו ולהסתובב בהרגשה בלתי נשלטת כמעט של “דפקו אותי”. ובמקרים רבים אכן יש לזה אחיזה במציאות.

במצב זה אנשים מרגישים שהם השקיעו את נשמתם בעבודה, הגיעו להישגים מקצועיים, היו לויאליים לאורך שנים ותרמו רבות למקום העבודה. ובאמת לא מגיע להם שיקטעו את הקריירה שלהם ואת מקור פרנסתם.

אבל השתקעות בהרגשה כזו, שמשלבת האשמה ורחמים עצמיים, אינה מועילה ואף גורמת נזק - ובעיקר לעצמנו. אנחנו מתרפקים על העבר ושוכחים שלפנינו הווה ועתיד עם אין-ספור הזדמנויות. וככל שנוסיף לנבור בחוויית הפרישה הטראומטית, נתעלם מאפשרויות חדשות שעשויות להיפתח לפנינו.

המסקנה המתבקשת היא, וגם זה למדתי מאריה, חברי-שותפי כיום, שיש להניח לעבר ולהסתגל למציאות חדשה, שעשויה להיות אף טובה יותר, או כפי שהוא אמר לי אז, באותה פגישה במסעדה ערב פרישתי: “תשכח את האמנון הקודם. עכשיו אתה אמנון חדש” - ללא תסכולי העבר, עם יכולת להסתכל על העולם בעיניים חדשות, עם סקרנות לגלות הזדמנויות ו”להתרענן” מבחינה מקצועי ואישית.

ותובנה זו מלווה אותי מאז, והיא זו שהובילה אותי לחפש רעיונות עסקיים חדשים וגם להחליף “דיסקט” בהתנהלות המקצועית והאישית שלי.

עוד אני שקוע במשבר של ערב פרישה מאולצת מעבודתי, מתקשר אלי אריה רוטנברג - קולגה וחבר, שהיה אחד הבעלים של משרד הפרסום הגדול בארץ. עבדנו במשך שנים יחד - אני כמנהל השיווק בבנק הגדול, והוא כמשרד הפרסום של הבנק. חיבבנו וכיבדנו זה את זה והמשכנו לשמור על קשר גם לאחר שנפרדו דרכינו המקצועיות, כשעברתי לתפקיד אחר בבנק.

ושיחת הטלפון הולידה ארוחת צהריים, ובאותה פגישה הציע לי אריה שכאשר אפרוש מהבנק, נחפש לעשות משהו חדש יחד. הוא עמד אז בסיום תהליך של מכירת הבעלות שלו במשרד הפרסום ושנינו נמצאנו על פרשת דרכים. אמנם הוא כבר היה פעיל, במיזמים חדשים, אבל היה לו עניין לשתף אתי פעולה, ואולי גם לעזור לי להסתכל קדימה ולתכנן לעצמי עתיד מקצועי חדש. על כך אהיה אסיר תודה לו כל חיי.

ומכאן עלו שתי תובנות מאוד חשובות בעיני: האחת, המשבר של פרישה מאולצת מעבודה הוא קשה. אין ספק בכך. אבל הוא גם הזדמנות בלתי רגילה. ועל כך אכתוב בהמשך.

והתובנה השנייה - חברים הם מקור לא אכזב לתמיכה, לעידוד ולעזרה. אבל יותר מכך, חבר יכול ליצור עבורנו הזדמנות יחידה מסוגה להשתלב בקריירה חדשה. אפשר להפוך את ההיכרות והאמון ההדדי לבסיס לפיתוח עסק משותף. שהרי כבר אמרו חכמים כי “טובים השניים מן האחד”.

ואם אפשר לחבר ידע, ניסיון ויצירתיות של שני אנשים (או יותר) שמכירים זה את זה וסומכים זה על זה - ההצלחה כמעט מובטחת וההנאה בוודאי ובוודאי.